פגישה אחת ביום

הסטודיו כמשל – פיסה מסיפור חיים.

בימים אחרים לא הייתי יודעת מי הם, בטח ובטח לא משהו על חייהם,

אבל פעם ב... קורית פגישה כזו עם אנשים זרים לחלוטין, שלשעה קלה הופכים קרובים.

אז ככה, בפתחו של סטודיו לפיסול, על ספסל מעץ, חיכיתי שתתחיל ותימשך ותיגמר יום הולדת של ילדה מתוקה, חברה של נכדתי.

על הספסל הזה ישבו גם אבא ואמא של ילדת היומולדת, והתגלגלה לה שיחה. היא התחילה בנושאים טריוויאליים שצפים על פני השטח, כאלה שעושים גשר מעל המים העמוקים, גשר שברוב המרים נוח יותר להישאר עליו, אבל שם באורח פלא, הופיעה מהות אחרת.

פתאום שיחה על הילדות שלו. על מי היו עבורו הוריו, ומה בחר לקחת מהחינוך שקיבל אל תוך ההורות שלו. פתאום דיבור על האמונות שלנו. הוא מסביר לי את הקשר בין מאמץ להנאה בהשוואה לסיפוקים המיידיים שמגיעים בקלות וחולפים במהירות ומשאירים אותך ריק. ואז הרהור על רגשות, וכמה חשוב להביע אותם ולהשמיע אותם לילדים שלנו. פתאום משהו אמיתי. בחרתי פשוט להקשיב לו, לאיש הזה שאני לא מכירה, ובזמן שבתוך הסטודיו הילדות לשו בבצק, עברתי גם אני סדנה קטנה על החיים, ומה קורה לנו כשאנחנו מקשיבים מתוך רצון לשמוע. פחות להשמיע, פחות סימני קריאה, יותר תהייה, יותר סקרנות, יותר התמסרות.

עוד אדם בדרך שלקחתי הביתה.